היתה לי הברקה: "קח את הבנים וסעו לצִיוּן של האדמו"ר הזקן בהאדיטש!". ביום ראשון הקרוב יחול יום הפטירה של רבי שנאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד ויש עניין רב בעליה לקברו דווקא ביום זה. פניו של בעלי נתמלאו אור. חשבתי בליבי: "רק בשביל הרגע הזה היה שווה לי". בעלי עובר תקופה מאתגרת, שבשביל לצלוח אותה הוא נדרש לכוחות מיוחדים.

שוחחנו מעט על הנגד והבעד ולבסוף סיכמנו פה אחד: תפילה אחת אצל האדמו"ר הזקן, יכולה להרים את כולנו לגבהים אחרים. חוויה כה עוצמתית עם הבנים, יכולה לחבר את כולנו בעומקים חדשים. וגם אתנחתא מהשגרה לא תזיק. בקיצור זאת נסיעה שערכה לא יסולא בפז. יוצאים לדרך!

מיד פתחתי חמ"ל זמני וקיימתי מגעים עם כל הגורמים הקשורים. דיברתי עם הבנים ועם סוכני הנסיעות, בדקתי דרכונים וחישבתי עלויות. או אז צץ לו מכשול רציני. מחירי הכרטיסים מרקיעי שחקים ומה עם עלויות הלינה, הכלכלה והכסף לבזבוזים? חישבתי גם את חג הפסח הקרב ובא אלינו ועל האירוח הגדול המתוכנן אצלנו. בקיצור, פני נפלו מאכזבה.

"אל ייאוש" קרא בני הגדול "אולי אצליח להשיג כרטיסים בזול!". מאותו רגע המטה עבר לידיו של בני וכולם נשארו בתמונה, חוץ ממני. עברו מספר ימים ושמעתי בדרך אגב שהנסיעה יוצאת לפועל. צביטה בלב. כולם מתכוננים, משוחחים ומתרגשים ואני מתבוננת מהצד. כבר לא נחוצה בסיפור הזה לאף אחד. מבין המילים, מסדרונות וחדרים אני מגלה שהטיול מתרחב. הם ייסעו לעוד יעדים באוקרינה, יאריכו כאן ויקצרו שם, ילונו פה ויחנו שם…אני לא מעודכנת. שמעתי את בני אומר לילד שלו: "השנה אבא שלי לוקח אותי לטיול". "זה כבר מוגזם" חשבתי לעצמי, "אפילו את הקרדיט לקחו ממני" חשתי מנושלת.

למה התחושה החמוצה? למה הנפש התכווצה? ניסיתי לברר עם עצמי. הרי כל המטרה של הנסיעה היתה לחבר בין בעלי ובניי והמטרה הושגה בהצלחה יתרה. בעלי מבסוט, שורק משמחה, בניי מאושרים ומתרגשים. נכון, רציתי לשמח את כולם, אבל בנוסף רציתי, להשאיר בסיפור הזה חותם. הם ייסעו, יתחברו, יעברו חוויות שילוו אותם כל החיים ואני, אפילו הצל שלי לא נשאר בסיפור הזה.

לא נותר לי אלא לשחרר, להתמקד בטוב שהרעיון שלי הוליד ולוותר. לוותר על השליטה, ההכרה והתשורה. לוותר על זכויות היוצרים, לוותר על מחמאות ושבחים. רק להתבונן מהצד, לשמוח בשביל יקיריי. לאחל שיסעו לשלום ויחזרו בשלום, ושייהנו, כמו בחלום!